תמונה

כשהתחתנתי לא הבנתי שיום אחד לא אוכל עוד לשמוע את מה שבעלי אומר – פשוטו כמשמעו.

אם איבוד השמיעה שלי קרה בזמן שיצאנו, האם היינו בוחרים זה את זה? אני מקווה שכן, משום שיש לנו את הרגע הנפלא שלנו ברגעים נפלאים – כולל לידתם של שני ילדים אהובים – אבל אני לא יכול לומר שהמחשבה לא עלתה על דעתי פעם או פעמיים, במיוחד כשאנחנו עייפים ומדוכאים, מלמולים עייפים הם אפילו קשה יותר בשבילי לשמוע מהרגיל.

בעלי ואני נפגשנו מיד אחרי הקולג’. שנינו עבדנו באותה מחלקה בחברה גדולה בניו יורק. הוא היה לפני שנה בכירות, אז היינו צריכים לשמור את זה בסוד בהתחלה, אבל לילה אחד התגלו לנו בסרטים, וכך, יצאנו לציבור. זה היה רומנטיקה נפלאה שפרחה למרות שינויי עבודה, הבדלים דתיים ושנתיים של חיים בערים שונות. יצאנו, התאהבנו, התחתנו, והכול היה מושלם.

תמונה
באדיבות שרי אברטס

אבל אז התחלתי לאבד את שמיעתי. זה לא היה הפתעה מוחלטת, כי אובדן שמיעה פועל במשפחה שלי. אבי לא שמע היטב. וגם אמו. קיוויתי שברחתי מגורל זה, אבל באמצע שנות העשרים שלי בבית הספר למנהל עסקים הבחנתי בבעיות. היה לי קשה לעקוב אחרי הדיון בכיתה – במיוחד הערות שנעשו כמו בצד או כבדיחות.

בהתחשב בהיסטוריה שלי, הלכתי כדי לקבל את השמיעה שלי נבדק אובחנה עם אובדן שמיעה קלה. החדשות הטובות היו שזה היה קל, אז זה היה השפעה קטנה מאוד על חיינו בשלב זה. החדשות הרעות היו שזה הולך להחמיר.

עמית שלי עם אובדן שמיעה הוא עמוק בעיצומו של היכרויות. הוא נאבק בבחירת מיקומי תאריכים טובים (שקט ומואר היטב כדי שיוכל לשמוע), והוא אף פעם לא מבקש מאדם לפגישה שנייה אם הוא לא יוכל לשמוע אותם. זה אולי נשמע קשה, אבל זה פשוט מציאותי. “אנשים לא משנים לעתים קרובות את הדרך בה הם מדברים”, הוא אמר לי, “אז למה להשקיע את הזמן במאבק מפסיד?”

אני זוכרת שפעם אחת הבת שלי היתה בת שמונה חודשים, היינו נהנים ביום משפחתי שקט באגם, ופתאום היא נעקצה על ידי דבורה. היא התחילה לצרוח מכאב והלם, בעוד שבעלי ואני – בדרכנו המבוהלת והחדשה – ניסו להבין מה לעשות.

הייתי אומר משהו. בעלי היה מגיב במשהו לא מובן. “מה אמרת?” הייתי צועקת. הוא היה חוזר על עצמו בקול שקט ומרגיז.

“אני לא שומע אותך!” שאגתי בתמורה.

“תקשורת קשה מספיק בכל נישואים, ואובדן שמיעה רק מוסיף לכך”.

זה לא היה יעיל. חלק מהבעיה היה אובדן שמיעה שלי, וחלק מזה הוא המגרש האמיתי של קולו. אף אחד מהאלמנטים האלה לא יכול להשתנות. במשבר, התקשורת נשברה לחלוטין. היינו צריכים לעשות טוב יותר.

ההורים שלי לא מספקים דוגמה חיובית לעקוב. אב-השמיעה של אבי טופל כמשהו מביש – מעולם לא נדון, מוסתר, ולעתים אף לעג מאחורי גבו. זה לקח מחיר נורא על היחסים של ההורים שלי כמו אבא שלי מבודד את עצמו ופיתח בעיות בריאותיות אחרות. האם זה היה מה שמחכה לבעלי ולי?

לא, החלטתי.

תקשורת היא די קשה בכל הנישואין, ואת אובדן שמיעה רק מוסיף לכך. אז אנחנו עובדים קשה יותר. בעלי עושה מאמץ מיוחד תמיד להביט בי כשהוא מדבר, כדי לבטא את דבריו כך שקל יותר לראות על שפתיו. אני עובד על שמירה על התסכול שלי לבדוק ולבקש לחזור כאשר אני צריך את זה.

הילדים שלי (עכשיו יש לנו שני) נכנסו לפעולה. הם יודעים שלעולם לא ידברו אתי מחדר אחר או יפנו אלי את גבם כשהם ידברו. ואנחנו לא מתייחסים אובדן שמיעה כמבישה, אבל כעובדה של החיים, כי צריך לשלב את הדינמיקה המשפחתית.

אנחנו הולכים בדרך אחרת מזו שהורי לקחו, ואני בטוח שיהיה לנו סוף הרבה יותר מאושר.