עד כדי כך שהכרזתי על עצמאותי השבוע. כשהצ’יפים היו למטה, מתברר ששכבתי ממש לידם והנחתי לפיטר ללכת עליי שוב.

הוא בא לקחת את הילדים אתמול בלילה – הם איתו שוב בסוף השבוע הזה מאז החלפנו כמה סופי שבוע בחזרה. הוא לא אמר לי מילה על שינוי לוח הזמנים השבוע, וזה היה מפתיע אבל בברכה. עמדנו, משוחחים קצת בזמן שהילדים אספו את החפצים שלהם, והוא אפילו הסתכל על האופניים של דויד בשבילי – יש לנו בעיה עם המושב שמתברר שהוא בלתי ניתן להמרה. נו טוב, בכל אופן, הוא היה אמור להגיע לאופניים גדולים יותר.

נישקתי את הילדים לשלום, העמסתי אותם במכונית, פיטר נכנס, סגר את הדלת, וכשהסתובבתי הוא פתח את החלון. “היי, “אמר. “זה בסדר אם אחזיר אותם ביום ראשון בלילה, נכון?”

עמדתי כמו צבי בפנסים, מגמגם. אני מניח, אבל מאוחר יותר, בסדר, כמו … תשע, תשע בסדר אצלך?

הוא נאנח, כאילו פשוט הטלתי עליו עול כבד. אני יכולה לעשות תשע.

נופפתי להם כשיצאו החוצה ואז נכנסתי פנימה וקיללתי עד לגובה השמים, תוך שימוש רק במילות המלים הקסומות, שכולם מכוונים אל הטלטלה הגדולה ביותר שאני מכירה:

לִי.

כמה קשה לומר “לא” ???? לא. המילה היא לא, אלי. זה לא בסדר בשבילו להחליט שאני צריך לסדר מחדש את סוף השבוע שלי כדי להתאים אותו. כֹּל. יחיד. זְמַן. וזה עוד יותר לא בסדר שהלכתי קדימה ועשיתי את זה, רק כי לא רציתי להיכנס לדיון זועם פוטנציאלי מול הילדים (וזה, אני בטוח, בדיוק למה הוא sprung אותו על לי אז).

אני מניח שאני אצטרך לקחת את השור בקרניים ופשוט לומר לו שהוא חייב להפסיק לשאול. אני שונא צורך לאיית את זה ככה. אני מרגישה שאני לא צריכה. ואז שוב, יש הרבה לא הייתי צריך לעשות מאז שהוא נשאר, לא שם?

קדימה, הקוראים, אתה יכול להשתמש כמה מילים לבחור עליי, יותר מדי. זה מגיע לי.