דרמה, דרמה, דרמה.

אני שונא את הדברים.

כמובן, מילה חזר השכן כי אני כועסת על פיטר להביא סטייסי לשכונה ביום ראשון. היא הרגישה צורך להגן על עצמה, כמובן, ושלחתי אותי בדוא”ל כדי לדון. היא הבהירה כי לא מדובר במסיבת שכונה “כולם מוזמנים” – ההזמנות היו מוגבלות לחוגי הפוקר של בעלה (כולל פיטר) ובני משפחתם (שמעתי במעורפל על המסיבה אבל היה לי יפה הרבה החלטתי לא להשתתף כי לא ראיתי או קיבל הזמנה אמיתית בכל צורה). היא היתה קצת יותר מבולבלת באשר לאופן שבו קיבלתי את המילה מלכתחילה, ואני כעסתי שאני עלול להאשים אותה איכשהו. היא הזכירה לי שהם חברים עם פיטר (והוא יישאר כך), והוא כנראה יביא איתו את סטייסי לפעמים לביתם.

אני יודע את זה.

וכמובן, אמרתי לה שאני מעולם לא האשים אותה או את בעלה מלכתחילה על כעסתי. הם אנשים נהדרים, והיא היתה חברה טובה אלי. אני לא רוצה שהם ירגישו כאילו הם צריכים לבחור בינינו או לעבוד סביבי, כי אני לא מצליח להתגבר על להיות נפגע על ידי האיש שהיה לי בחיי מאז שהייתי נער. התנצלתי הרבה בדוא”ל שלי, ואני מקווה שהיא מבינה שמעולם לא קיבלתי מחשבה רעה עליה או על בעלה. לעולם לא.

אני שונא שזה גרם לה דרמה, ודרמה בשבילי. ואני אשמה הרבה כמו שפיטר נמצא בזה. הוא היה צריך להבין שאני אהיה מושפל שיש לו את “החברה” שלו ממש מתחת לרחוב ממני (ואהבתי את זה, במידה מסוימת), והייתי צריך להיות מסוגל בכלל לא אכפת לי.

אני מניחה שאנחנו עדיין לא שם. הוא בטח לא יהיה, אבל אני בהחלט צריך להיות.

איך אתה מקבל על הרגשה כאילו אתה רק זקן, אישה רעוע הוא דפוק על? איך אתה מתגבר על ההרגשה של להיות לא קיים כאשר היית חלק מהעולם שלו במשך יותר מרבע מאה? איך אתה מקבל על הרגשה כאילו הוא חייב לך יותר טוב מזה, עדיין?

אֵיך???