תמונה

ג ‘ון דולן / יום האישה

לפני זמן לא רב, מחשבותי ורגשותי סובבו סביב תחושת חולשה. זו היתה העדשה שדרכה ראיתי את העולם. ב -1997 אובחנתי עם פיברומיאלגיה, הפרעה הגורמת לכאב בשרירים ובפרקים, כמו גם לבעיות קשות בעייפות ובזיכרון; תאונת דרכים בשנת 2006 הרקיע את הסימפטומים שלי מתון עד חמור. בעלי ראה אותי הולך בריא ואתלטי להיות אומלל כמעט בן לילה.

כאב פיברומיאלגיה אינו מתגנב; היא נוחתת עליך בכל כוחה. ואם הכאב לא מעיף אותך, העייפות זוחלת בך, משאירה אותך לא מסוגל לתפקד או להתמקד במה שעשית ברגע שהגיע. פעילויות היומיום כמו קניות מכולת או לקחת את הכלבים שלי לטיול הפך התחייבות מפרכת. לא פעם יצאתי מחנות שנטשה עגלת מצרכים מלאה למחצה. ביליתי את ימי בפחד לעשות משהו שיביא את הסימפטומים שלי.

בשנת 2007, התגעגעתי השנתי של המשפחה שלי ערב חג המולד איסוף. ואז ידעתי שמשהו חייב להשתנות. שנאתי את החיים ככה. המהות האמיתית שלי אינה של אדם חולה; המהות שלי היא מי שהייתי לפני האבחנה שלי: האישה שיכולה ללבוש תרמיל וללכת עם בעלה להרים לסוף השבוע; האישה שארגנה את המשחקים במסיבות משפחתיות; האשה שתמיד אמרה כן להזמנות מחברים; האישה שהייתה להוטה להמשיך את חווית החיים הבאה. יכולתי לחוש את האשה שבתוכי משתוקקת להתחבר שוב.

אז שיניתי את הדבר היחיד שיש לי שליטה עליי: לי. התחלתי מתוך התמקדות באמונה הפשוטה שלחיי יש משמעות מעבר למחלות. כתיבה תמיד היה מוצא רב עוצמה בשבילי, כך באוקטובר 2008 התחלתי את הבלוג שלי, FibroHaven.com. זה הפך להיות מקום בטוח להביע את הרגשות והפחדים שלי, ובכך הם החלו לאבד את כוחם. בהדרגה העברתי את המיקוד שלי הרחק ממה שהיה לֹא אפשרי למה J אפשרי. הייתי כל כך מעודדת על ידי הקשרים שעשיתי ב FibroHaven כי התחלתי קבוצת תמיכה מקומית כעבור חודש.

נחושתי לנצל את היכולת הטבעית של הגוף שלי לרפא, לאט לאט ניסיתי דברים שאני מקווה לשקט את המחלה שלי. קיצצתי גלוטן ומזונות מעובדים מהתזונה שלי והתחלתי לאכול עוד ירקות וירקות. ניסיתי שיעורים בכירים של יוגה עדינה, והייתי מאושרת בדרך שבה הגוף שלי הגיב. עברתי פעם או פעמיים בחודש להתאמן כמה פעמים בשבוע. עכשיו אני מורה ליוגה מוסמך, ואני מלמדת שיעורים שבועיים.

דרך כל המאמצים שלי, שינויים וקשרים לחברים חדשים בשנים האחרונות, התפתחה לי חדשה. אני מרגישה טוב יותר, וכשהסימפטומים שלי מתלקחים, זה נמשך רק כמה ימים או שעות, במקום שבועות. אני לא סימפטום חינם, ואני כנראה לא יהיה. אבל מה שאני מקווה, מאושר ושלם.