תמונה

מריסה ראסל

תמיד הייתי ילדה של אבא. מרגע שנולדתי, נצמדתי לאבי, והפכנו לחברים הכי טובים. גדלתי איתו בכדורגל, זרקתי מאות כפפות כדורסל לכפפה שלו והתלוצצתי איתו יום ולילה. גם אני אהבתי את אמא שלי. עובד שעות רבות במהלך היום כרואה חשבון ובלילה בתחום הנדל”ן, היא היתה רק עסוק יותר אבא שלי, אז היו לנו מערכת יחסים אחרת.

אני זוכר את אבא שלי לומד איך לצמות את השיער שלי כי הוא היה אחד שהכניס אותי באוטובוס בבוקר … ואמא שלי באה הביתה בלילה מוציאה את הצמה, מכריח אותי להתקלח בניגוד לרצוני. אמא שלי בישלה, ניקתה, עזרה לי בשיעורי הבית והייתה סופרת עליון, אבל כילדה שלא ראתה אותה כמו ילדים אחרים ראו את האמהות שלהם, לא הערכתי אותה כמו שצריך. אבא שלי היה מזכיר לי שהיא עובדת, אבל זה היה קשה להתחבר כי עם העובדה שאני צריך לגדול בבית נוח.

למרות הילדות המדהימה שהיתה לי, כשהייתי נערה, הייתי חצוף וקשה לטפל. הרגשתי כאילו הדעות שלי הן היחידות שחשובות, אם כי סירבתי להודות בכך. יש לי מזל שאמי לא ניסתה להחזיר אותי! החלק המוזר היה, דרך העשרה הצעירה שלי ורגעים קשים של גיל ההתבגרות, אבא שלי היה עדיין האדם שאליו הלכתי, ואמא שלי ואני רק חיינו.

בכיתה ט’, לפעמים הייתי הולך בלי לדבר עם אמא שלי, בוחרים לבלות שעות על גבי שעות עם החברים שלי במקום. אני פשוט לא חושב לדבר אליה היה הכרחי באותה עת. וכשדיברנו, נאבקנו על הכביסה, הכלים היו מלוכלכים או החדר שלי היה בלגן מוחלט. כשמצאתי חבר, שאותו שמרתי במשך שנתיים, היחסים שלנו התפוררו עוד יותר.

זה היה כאילו ישנתי בבית שלי וזהו. אני הייתי נותן לאמי לדעת מתי הייתי מתאמן בספורט, אמרתי לה כשהייתי צריך להיות מונע לבית הספר, ושמענו על מה שאני עושה. אבל החמצתי את ההזדמנות לקבל חבר מדהים לאורך כל שנות העשרה שלי.

אהבתי את אמא שלי, באמת, אבל לא הצלחתי להראות לה. לא אמרתי “תודה” מספיק, ולא נתתי לה מספיק חיבוקים. הייתי נער, מנסה להבין מי אני, אבל אמא שלי ראויה יותר. החברים שלי היו החברים הכי טובים עם האמהות שלהם, שיתוף הכל ביחד, וזה לא מה שהיה לי. קינאתי. זה לא נראה כאילו היה לי את זה, וזה עשה אותי עצוב.

תמונה

מריסה ראסל

ואז יצאתי. ב -29 באוגוסט 2013 הלכתי לקולג’ והכל השתנה. התגעגעתי לאמי. התגעגעתי לרגעים שיכולתי (והיה צריך) לשתף איתה כשגרתי בבית. פתאום הייתי אחראי על חיי, אבל רציתי שאמי תחזור לעזור. בתוך רגע, כל הרגעים שבהם לא הצלחתי להודות לה על שהכנתי את ארוחת הצהריים שלי או נהגתי לסחוב אותי או לספק למשפחה שלנו, הצטערתי.

כמה ימים למכללה, הרוסה כדי להיות מחוץ לבית, אמא שלי, שהזנחתי בעבר להכיר לחלוטין, הפך לחבר הכי טוב שלי. התגעגעתי הביתה, ואמא שלי היתה פתאום האדם שגיליתי בו הכי הרבה. זה מצחיק איך המרחק הביא אותנו יחד. כל יום אני מתקשר אליה או שולח לה טקסט ובתמורה היא קוראת לי לספר לי על עבודה, על אחת מהנכסים שלה שמכרו או משהו שקורה עם המשפחה שלי. אני שולח לה תמונות של החבר שלי ושל אותי או דברים שאני יודע שהיא רוצה, והכי חשוב, אני אומר לה שאני אוהב אותה כל יום.

עכשיו כשאני בבית אני מסתובב עם אמא שלי. אנחנו הולכים לארוחת ערב, הולכים להתלבש קניות או סתם לבלות זמן איכות יחד. אמא שלי היא החבר הכי טוב שלי, ואני מתגעגע אליה כל יום שאני נעלם, אבל היציאה החוצה גרמה לנו להתקרב, ואני תמיד יהיה אסיר תודה על כך.