נראה שהרכבת האיומה של 2 רץ לביתה. אמט עדיין כמה חודשים של יום הולדתו השני (!!) אבל הוא כבר קיבל את העניין זעם מטורף למדע. ואני לא ממש יודעת איך להתמודד עם זה!

זה מתסכל כי יש הרבה פעמים בזמן האחרון כשאני חושב, “וואו, הוא כזה אדם קטן!” הוא יכול לשחק את עצמו ולתקשר איתנו והוא (מעין) מניות עם חבריו.

ואז – באם! – הדבר הכי מטורף יכבה אותו, והוא מטורף במשך 45 דקות בערך.

כאילו הוא ירצה לשחק עם שפופרת של צ’פסטיק שהוא מצא על השידה של רורי – ו”משחק” אני מתכוון “להשליך את זה על הפנים שלו, הבגדים שלו והקירות”. הוא יודע שאסור לו לשחק עם צ’פסטיק, אבל כשאני לוקחת את זה ממנו זה כאילו שאני מנתקת איבר. הוא משליך את עצמו על הרצפה ויילל ובעט ברגליו כאילו הוא מכאיב.

או בשבוע שעבר, אמט ביקש ממני לקבל את הגיטרה של רורי, אבל במקום לשים על הספה מולו, שמתי אותה על הרצפה – במרחק של ארבעה צעדים משם – שם הוא יכול לשחק את זה בלי לדפוק על שולחן הקפה . המיקום הלא-רצון שלי גרם לו להפריד לגמרי, והוא צרח במשך רוב שעה.

אנחנו מתמודדים עם התפרצויות זעם שלו על ידי התעלמות מוחלטת מהם. אני ארים אותו ואכניס אותו לחדרו ואחר כך אעסוק בענייני בסלון. (אם הוא ימשיך לצאת, אני אשים אותו בעריסה שלו.) השני שהוא מפסיק לבכות, נשאל, “האם את בוכה?” אם הוא אומר כן, ובאמת נגמור נציע לקרוא ספר או להביא לו כוס מים. אם הצרחות יתחילו שוב, נחזור להתעלם ממנו.

אם חשבתי שהתעלמות ממנו עובדת, אהיה בסדר עם זה. אבל אני מרגישה שבזמן האחרון הוא מתעצבן יותר ויותר, והפריקים נמשכים יותר מתמיד.

אני לא רוצה לוותר על כל גחמה שלו, ואני גם לא רוצה להסיח את דעתו בכל פעם שהוא מאוכזב, מה שאני חושד היה backfire. (הוא לא ילמד איך להתמודד עם תסכול אם לא תהיה לו ההזדמנות להרגיש מתוסכל, נכון?) ואני גם מסרב להיות ההורה שהוא רציונליזציה עם פעוט. אמרתי שהוא לא יכול לשחק עם צ’פסטיק – זה לא צריך להיות הסבר מספיק?

איך אתה מתמודד עם פעוט כי Flips OUT?