קיבלתי כמות מופרזת של הודעות דוא”ל ו שיחות טלפון של חברים ובני משפחה מאז mylast הבלוג ביום שני פורסם. הייתי מקלט בהתלהבות עם קריאות של “ברכות” ו “עבודה טובה” על העובדה כי השתמשתי החזר המס שלי כדי לשלם את החוב בכרטיס האשראי שלי. הייתי ענווה ומלאת הערכה, אבל אני מקווה שכולם יודעים שיש לי דרך ארוכה וארוכה ללכת.

עד כה יש לי להתמודד עם כמה מטרות טובות. התחלתי את קרן הפרישה 403B שלי בעבודה (תרומה 200 $ לחודש), צמצמה את ביטוח הרכב שלי ושילמתי את הקלפים שלי. אני נרגשת מכך שפגשתי את המטרות האלה, אבל אני רחוקה מלהיות גמורה. אני עדיין לא עמד בפני הנטל של לקיחת הלוואות לסטודנטים שלי מתוך סובלנות להתחיל לשלם אותם ואני עדיין מפחד לעשות זאת. המטרה הזאת חשובה לי כל כך, אבל זה הר האוורסט שלי. זה נראה ענק ומפחיד; מרתיעה במקרה הטוב. האם אני יכול לעשות זאת? כמובן שאני יכול. אני רק שואל את עצמי, “מתי”?

כמו כן, בעוד אני נהיה הרבה יותר מבחינה כלכלית, זהיר ומודע (תכונות שאני מת להעביר את הילדים שלי), עדיין יש לי שדים כי אני נלחם כל יום. לדוגמה, עם ימי ההולדת של הילדים שלי במרס ואפריל, אני כל כך מתפתה, לא רק מכה דרך תקציב 300 $ שאני קבע עבור שלושתם, אלא גם להשתמש שלי “נקי” כרטיסי החדש שיש לי קצת יותר כיף איתם ולקנות עוד כמה דברים טובים כדי להפתיע אותם. כרטיסים לקונצרט, כרטיסים של רד סוקס ויום בפארק המים הם כל הרעיונות שפיתחו אותי כל כך. לא ויתרתי, אבל עדיין יש ימים שאני חוששת שאעשה. יש גם פיתויים קטנים. העבודה היתה כל כך מלחיץ בזמן האחרון ואני כבר מתפתה רק לקחת לקחת בדרך הביתה יותר פעמים ממה שאני רוצה לחשוף כאן (נתתי רק פעם אחת).

להיות אחראי מבחינה כלכלית הוא “יום אחד ב-זמן-שעה” מאמץ בשבילי. עשיתי ממש, ממש טוב עד עכשיו (אני אתן לעצמי קצת קרדיט כאן), אבל אני רחוק מלהיות מושלם. כמה ימים אני באמת גאה ומרוצה על ההתקדמות שלי, אבל יש ימים אחרים כשאני רוצה להגיד “תשכח מזה”.

אבל אני לא. אני לא, כי יש לי את התמיכה הנפלאה של יום האישה, לורה ראולי ואתה, הקוראים. האם יש לך עצה מתי הולך מקבל קשה?