את Rewards של תן ללכת – מאמרים אישיים על ויתור על מתח גבוה קריירה ב WomansDay.com

אִשָׁה sitting outside house

רוב הווארד

כשהתבגרתי, לא הייתי בטוח איך אשים את חותמי על העולם, אבל היו לי כמה רעיונות: לעשות תגליות מבריקות, להתחתן עם גיבור על, להפוך לכוכב הבמה או למסך. עם הזמן, האפשרויות שלי הצטמצמו. הייתי נורא במחשבים ובמדעים, גיבורי-על לא היו באמת והייתי ביישן מכדי לנסות לשחק. אבל מרגע שמורה שלי בכיתה ב ‘הציג לי עותק של היידי ואמר, “אתה תאהב את זה, “הבנתי שיש עוד אפשרות. הדרך לעתיד שלי תהיה מרוצפת במלים.

התשוקה שלי לספרים נשאה אותי במכללה, ולעבודתי הראשונה כעוזרת למו”ל ספרים. כשהייתי בת 24, הייתי עורכת דין במנהטן – נערה בעיירה קטנה מניו המפשייר בתקווה שההתלהבות העצומה ומוסר העבודה הינקי המוצק יפצה על חוסר הניסיון והתחכום שלי.

זה היה חלום שהתגשם. אבל לראות את יצירותיהם של סופרים מוכשרים רבים כל כך רק גרם לי לפקפק ביכולות שלי. סופרים, הייתי מאמין, היה לי מתנה יצירתית שלא היה לי. וכך פניתי מכתיבה והתמקדתי בעריכה.

אבל הגיע הזמן שבו “עבודה קשה יותר” חדלה להרגיש כמו התשובה הנכונה לשאלות שמצאתי את עצמי שואל. שאלות כגון: “מה יש לי להציע את העולם?” ו “איך אני רוצה לחיות?”

ביום הולדתי השלושים נאלצתי לבסוף להודות שהחיים שבדקתי בקפידה לא הרגישו כמו זו שהייתי אמור לחיות. על פניו היה לי הכל: נישואים טובים, קריירה מצליחה, הכרה. אבל שום דבר מכל זה לא גרם לי להרגיש מוגשמת וגאה בהישגי. רציתי לכתוב, אבל לא היה לי מושג אם יש לי משהו לומר. רציתי לצאת מהחיים שבהם אני נמצא, אבל לא הייתי בטוח לאן ללכת.

עזבתי את עבודתי למחרת בבוקר. עשרים ושתיים שנה לאחר מכן, אני זוכרת רק דבר אחד ביום ההוא: אחרי שסיפרתי לבוס שלי שאני עוזבת את ההוצאה לאור, נכנסתי לחדר הנשים, הסתכלתי על עצמי במראה והבנתי שלראשונה בחיי אני לא היה לי מושג מה אני הולך לעשות עכשיו. ואז התעלפתי.

אם מישהו היה אומר לי כשהלכתי לקולג’ שתוואי חיי לא יהיה טיפוס ישר לבגרות ול”צלחת”, אלא מעגל מתפתל שיביא אותי יום אחד בחזרה למקום שממנו התחלתי, אני היה מזועזע. אין ספק שכל העניין של ההתבגרות היה להוכיח את עצמי על ידי יצירת חיים שהיו גדולים ומרשימים יותר מאלה שבאו.

עכשיו אני יודע טוב יותר. ההתבגרות היא לא להגיע לאיזה יעד סופי, אלא לנהל משא ומתן על כל הפיתולים והסיבובים בכביש, להתעכב פה ושם להקשיב לכיוון השקט של הנשמה, וללמוד לבטוח בתמרורים שמפנים את הדרך לקריאותינו העמוקות יותר.

כשאני יושבת ליד שולחן הכתיבה שלי בבית השקט הזה, בעיירה קטנה, במרחק קילומטרים ספורים מהמקום שבו גדלתי, אני משתאה על כמה זמן זה נמשך, הן בשנים והן בחוויות, כדי שאוכל להגיע למעגל ולהחזיר את קול שהיה שלי לאורך כל הדרך. בהיותי אמא, שגידלתי שני בנים, חייתי בקצב איטי ופשוט יותר בארץ, מצאתי לבסוף הן את הקריאה שלי והן את הנושא שלי: החסד והיופי של חיי היומיום הרגילים. השיעורים, כמובן, התגלו לא על ידי הגעתם לכאן סוף סוף, אלא מהמסע עצמו, מסע שהוביל אותי משאיפה למשמעות, מהמסלול המהיר לכביש כפרי חד-נתיבי, מתוך רצון להצליח כדי להבין כי הצלחה אמיתית אין הרבה בכלל לעשות עם הישג כמעט כל דבר לעשות עם יצירת חיים שמרגישים כמו בכושר עם מי אני באמת.

קטרינה קניסון הוא המחבר של מתנה של יום רגיל.

לחץ כאן כדי לחזור לדף הסיפור הראשי.

Loading...